<h1>נמוקי יוסף — גיטין</h1>
<h2>דף ב:</h2>
[גיטין מ"א ע"א] מתניתין. מי שחציו עבד וחציו בן חורין עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד דברי בית הלל. אמרו להם בית שמאי תקנתם את רבו ואת עצמו לא תקנתם לישא שפחה אינו יכול בת חורין אינו יכול, יבטל, והלא לא נברא העולם אלא לפריה ורביה שנאמר לא תוהו בראה לשבת יצרה. אלא מפני תקון העולם כופין את רבו ועושה אותו בן חורין וכותב שטר על חצי דמיו וחזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי. פירוש. תקנתם את רבו, שאינו חסר כלום. לישא שפחה אינו יכול, מפני צד חירות שבו. לישא בת חורין אינו יכול, מפני צד עבדות שבו. ואע"ג דיכול לישא ממזרת או נתינה, כדאיתא פרק עשרה יוחסין [קדושין ס"ט ע"א], אין זה תקנה להרבות ממזרים או נתינים בעולם. לא תהו בראה, יוצר הארץ לא על תהו להיות ריקנית בראה אלא להיות בה ישוב יצרה.
<h2>דף יח.</h2>
[גיטין כ"ח ע"א] גמרא. ודוקא חולה דרוב חולים לחיים אבל גוסס דרוב גוססים למיתה לא. פירוש. חולה דמתניתין דוקא חולה ולא גוסס, ובזקן כל זקן במשמע, בין הגיע לגבורות או לא הגיע.
<h2>דף כא:</h2>
[גיטין ל"ג ע"א] תנו רבנן בטלו מבוטל דברי רבי, רבן שמעון בן גמליאל אומר אינו יכול לבטלו ולא להוסיף על תנאו. תנו רבנן אמר לעשרה כתבו גט לאשתי יכול לבטל זה שלא בפני זה דברי רבי רשב"ג אומר אינו יכול אלא זה בפני זה. אמר רבא אמר רב נחמן הלכה כרבי בשתיהן ולית ליה לרב נחמן מה כח ב"ד יפה והאמר רב נחמן יתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהן ב"ד מעמידין להם אפטרופוס ובוררין להם חלק יפה ואם הגדילו יכולין למחות ורב נחמן דידיה אמר אין יכולין למחות דאם כן מה כח ב"ד יפה התם ממונא הכא אסורא. פירוש. בטלו, לאחר תקנת ר"ג בפני ב"ד. מבוטל, דאע"ג דעבר אתקנתא בטל שליחותא. ולא להוסיף על תנאו, אם היה בו שום תנאי. לעשרה כתבו, וקימא לן כל כמה דלא אמר כלכם אחד כותב ושנים חותמין. יכול לבטל, ולומר לשנים מהם אל תכתבוהו ואין זה לעבור על תקנת ר"ג. אינו יכול, האי אינו יכול דקאמר לאו אסור קאמר ומשום עובר על תקנה אלא הכי קאמר אין בו כח לבטל אלא בפני כלן. הלכה כרבי בשתיהן, חדא בבטלו מבוטל אע"פ דלכתחלה אינו רשאי לעשות משום תקנת ר"ג. והלכתא נמי כותיה בהא דאמר לעשרה כתבו וכו'. מה כח ב"ד של תקנת ר"ג יפה אם כשיבטלנו מבוטל. יתומים קטנים, אפטרופוס לכל אחד ואחד. ובוררין להם, פרש"י ז"ל, כל אחד מהאפטרופסים יברור חלק יפה לשלו שמתוך כך החלקים יהיו שוים. וכתב ר"ת ז"ל דאין להם לחלוק אלא בגורל ובשומת בית דין דהא בהטלת גורלות אין שום טורח וכיון דאפשר לחלוק בדרך שאר החלוקות על פי הגורל מפני מה מקילין על אלו כל כך לחלוק בלא גורל ובלא שומת ב"ד. ואם תאמר אם כן דבגורל ובב"ד הגדילו אמאי יכולין למחות. והא פרק אלו מציאות [ב"מ ל"א ע"ב] מוכח גבי אסור ורב ספרא דבפני ב"ד חלוקתן קיימת אפילו שלא מדעת חברו. וכן בפרק בית כור [ב"ב ק"ו ע"ב] גבי רב דאמר בטלה מחלוקת הני בתרי וכו'. ותירץ הרב ר' יונה זצ"ל דהכא בשבא לעלות ברוחות דהא מעקרא אם בא לעלות כשהיה גדול שומעין לו שהעלוי משבית הגורל. ומכל מקום הכא לא מיירי בדינא דגוד או איגוד דהא פשיטא דאפילו ברשות ב"ד יכולין למחות דהא בדאתו קמן לא כפו ליה ב"ד לחלוק אלא בדינא דגוד או איגוד. ור"ח ז"ל פירש בוררין להם ב"ד חלק יפה ולפי פירושו העמדת האפטרופוס הוא לשמור לכל אחד את חלקו בפני עצמו. דאם כן מה כח ב"ד יפה, שמנו להם אפטרופוס. התם ממונא והפקר בית דין הפקר, הכא אסורא דאשת איש ומשום מה כח ב"ד יפה לא אפקעי רבנן קדושין.
נמצא דקימא לן הלכתא כרבי בשתיהן כדפסק רב נחמן ואם בטלו מבוטל ובלבד שיבטל אותו בפני שנים. והאומר לעשרה כתבו יכול לבטל זה שלא בפני זה דכולי עלמא עדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה, הילכך לא חיישינן דילמא אזלי הנך אחריני ויכתבו ויתנו דאי כתבי שפיר כתבי דהא לא בטל אותם דכיון שבטול עדות זה לאו מחמת פסול דאית בהו בסהדי הוא אלא מפני רצון הבעל, נימא שמא בעדות זה אינו רוצה ורוצה באחריני, דאלו בפסול קורבה או פסול אחר כולי עלמא מודו דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. והילכך כיון שרצה לבטל אלו הרי הם מבוטלים ואין יכולים לכתוב דלא קימא לן כרשב"ג דאמר מילתא דמתעבדא באפי בי עשרה צריכי בי עשרה למשלפה אלא אפילו שלא בפניהם יכול לבטל.
ורבינו אלפסי ז"ל הביא הא דגרסינן בערכין בסוף האומר משקלי עלי [כ"א ע"ב], אמר רב ששת האי מאן דמסר מודעא אגיטא מודעיה מודעא פשיטא לא צריכא דעשיוה ואירצי מהו דתימא בטולי בטליה למודעיה קמ"ל, ואימא הכי נמי, אם כן ניתני וכן אתה אומר בגטי נשים כופין עד שיתן כופין מאי עד שיאמר רוצה אני עד דמבטל ליה למודעיה קאמר. וכתב הר"ם במז"ל [גירושין פ"ו הי"ט] דמסירת מודעא הוא כגון שאמר לשנים כל גט שאכתוב לאשתי מכאן ועד יום פלוני הרי זה בטל. וכתב הרשב"א ז"ל, וזה דבר ברור דאע"ג דשאר מסירת מודעא דזביני צריך לתלות מסירת מודעא בדבר ידוע ואונס נכר לעדים שמסר בפניהם, במסירת מודעא [דגיטא] לא צריך, וכדאמרינן בפרק חזקת [ב"ב מ' ע"ב] כל מודעא דלא כתיב בה ידעינן ביה באונסיה דפלניא לאו מודעא היא ואקשינן מודעא דמאן אילימא דגיטא ודמתנתא גלויי מלתא בעלמא היא, ואפילו תלה מודעתו בדבר ונמצא שאותו דבר לא היה מעולם וכחש לעדים ואפילו הכי הגט בטל שהרי מכיון שאמר שהוא אנוס ואיכא גלוי הדעת שהוא אנוס הרי הוא מתבטל, והרי יש כאן גלוי הדעת שאם אינו אנוס בכך למה הוא מגרש אם אינו רוצה לגרש לא יגרש, אלא ודאי אנוס הוא אלא שמתירא לגלות אנסו או שרוצה לכסותו ותולה אותו בדבר אחר. ובבטול המודעא כתב הר"ם במז"ל [שם], אם אמר גט שאכתוב לפלונית אשתי בטל הוא וכל דבר שאבטל בו מודעא זו הרי זה בטל, וכתב אחר כך ונתנו לה אע"פ שבטל המודעא קודם שיכתוב הגט הרי הגט בטל. א"כ מה תקנת דבר זה שיאמרו לו העדים קודם כתיבת הגט אמור בפנינו שכל דברים שמסרת שגורמים כשיתקיימו אותן לבטל זה הגט הרי הן בטלים והוא אומר הן. ואחר כך אומר להם לכתוב ולחתום וליתן לה ולא יניחוהו לילך עד שיגיע הגט לידה כדי שלא יצא לבטלו. ואין המוסר מודעא ואין המבטל מודעא צריך קנין, עכ"ל. ונראה דעת הרב ז"ל שכיון שהוא מבטל עכשו כל מה שיגרום לבטל גט זה אף הוא מבטל כל מודעא שקדמה לו בלב שלם. וכתב עליו הרשב"א ז"ל, אם מועיל מסירת מודעא על בטול מודעא אף כשיאמר לשון זה נמי דדילמא אף הוא מסר מודעא אף על בטול כזה, ואם לא אף אנו נאמר דאפילו כשיאמר הריני מבטל כל מודעא שמסרתי יועיל שהרי מבטל עכשו בלב שלם כל מודעא שמסר לפניו והרי הגט כשר דכמו שנתרצה בבטול המודעא כך הוא מתרצה בבטול מודעא דמודעא. ואם תאמר ומה יועיל לגבי אסורא שמא אינו גומר בלבו, אני אומר כל שהוא פוסל עדיו אף הוא מבטל כל מודעא לגמרי וכאותה שאמרו בפרק (המגרש), [מי שאחזו ע"ו ע"ב] וליחוש שמא בא וליחוש שמא פייס, באומר נאמנת עלי שלא באתי ושלא פייסתי. אלמא כל שהוא מאמינה אינו טורח לבא ולא לפייס. וטעמא דמילתא דכיון שאינו יכול לקלקלה בב"ד אינו מצוי לקלקלה בידי שמים וכדאיתא בירושלמי [פ"א ה"א] בריש מכלתין, והכא נמי כיון שהוא פוסל עדיו ואינו יכול לקלקלה בב"ד אף הוא גומר בלבו ומבטל כל מודעות שקדמו לו שאינו מצוי לקלקלה בידי שמים, ע"כ הרשב"א ז"ל.
[גיטין פ"ח ע"ב] מתניתין. גט מעושה בישראל כשר ובגויים פסול ובגויים חובטין אותו ואומרין לו עשה מה שישראל אומרים לך. פירוש. מעושה, חובטין אותו, כלומר, ובגויים פעמים שהוא כשר אם אומרים לו עשה מה שחכמי ישראל אומרים לך דעכשו אין הגוי אלא כמקל ורצועה לבית דין של ישראל ושלוחו של בית דין ואין מדקדקין בשליח שהוא חובל אם ישראל אם גוי, וכן פירש בהלכות גדולות. ותדע לך דאטו לאביי שלא היה סבור דשליחותייהו קא עבדינן, וכי היה סבור שבארץ ישראל המומחה בעצמו היה מכה וחובט, אלא המומחה מצוה והדיוט (חותם) [חובט] על פיו ולא קרינן ביה לפניהם ולא לפני הדיוטות, הכא נמי לא שנא, ור"ת ז"ל לא פירש כן אבל בתשובת שאלה חזר בו והכשיר. ובירושלמי [פ"ט ה"ט] גרסינן, תני ר' חייא וגויים שעשו כמעשה ישראל כשר ואפילו אמר איני זן ומפרנס, א"ר יוסה מתניתא אמרה כן ובגויים חובטין אותו ואומרים לו עשה מה שישראל אומרים לך לא מה שאנו אומרים לך.
[גיטין פ"ח ע"ב] גמרא. אמר רב נחמן אמר שמואל גט מעושה בישראל כדין כשר שלא כדין פסול ופוסל ובגויים כדין פסול ופוסל שלא כדין אפילו ריח הגט אין בו. אביי אשכחיה לרב יוסף דהוה קא מעשה אגיטי אמר ליה והא אנן הדיוטות אנן ותניא היה ר' טרפון אומר כל מקום שאתה מוצא אגוריאות של גויים אע"פ שדיניהם כדיני ישראל אי אתה רשאי להזדקק להם שנאמר ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם ולא לפני גויים דבר אחר לפניהם ולא לפני הדיוטות אמר ליה אנן שליחותייהו קא עבדינן מידי דהוה אהודאות והלואות אי הכי גזלות וחבלות נמי כי עבדינן שליחותיהו במילתא דשכיחא במילתא דלא שכיחא לא עבדינן שליחותייהו. פירוש. כדין, כגון הני דאמרינן בהו יוציא ויתן כתובה, או שהיתה אסורה לו. פסול, להתירה לינשא. ופוסל מן הכהונה משום ריח הגט. דהוה קא מעשה אגיטי, כופה האיש להוציא את האשה בדין. הדיוטות אנן, שאין (אנו) מומחין אלא סמוכים דמקרו אלהים דיינים ואין סמיכה בחוצה לארץ כדאמרינן בפרק קמא דסנהדרין [י"ד ע"א]. אגוריאות, אסופות כמו אוגר בקיץ. לפניהם, קאי אשבעים זקנים. שליחותייהו, דבני ארץ ישראל קא עבדינן, הם נתנו לנו [רשות]. מידי דהוה אדיני ממונות דהודאות והלואות דעבדינן שליחותיהו, כדאיתא בסנהדרין [ב' ע"ב]. אי הכי גזלות, ואנן אמרינן בשמעתא קמיתא דסנהדרין דבעינן ג' מומחין. מילתא דשכיחא, הלואה וגט. עקר טעמא דעבדינן שליחותיהו משום שלא תנעול דלת בפני לוין כדאיתא בסנהדרין [שם], וגיטין נמי דומיא דהודאות והלואות נינהו, דאי לא מנסבן לגברי והוו להו בנות ישראל עגונות. והא דדרשינן הכא לפניהם ולא לפני הדיוטות והתם דרשינן ליה מערוב פרשיות קשה. ועוד דהא אלקים כתיב בפרשה דמשמע מומחין ואם כן תרי מיעוטי להדיוטות למה לי. ויש לומר דאי לאו אלהים לפניהם לא הוה משמע מיעוטא, דהשתא דוקא משמע שפיר לפניהם מאלהים, ומאלהים גרידא לא נפקא לן אלא מאי דכתיב בפרשה אבל גיטין לא, אבל השתא דכתיב לפניהם דמיירי בכל המשפטים נפקא לן שפיר. וזה שלא כפרש"י ז"ל דאמר דאלפניהם קאי אשבעים זקנים דלדידיה הדרא קושיין לדוכתא.
<h2>דף כג.</h2>
[גיטין ל"ו ע"א] אמר אמימר הלכתא אפילו למאן דאמר נדר שהודר ברבים יש לו הפרה על דעת רבים אין לו הפרה והני מילי לדבר הרשות אבל לדבר מצוה יש לו הפרה דההוא מקרי דרדקי דאדריה רב אחא בר יעקב דהוה פשע בינוקי ואהדריה רבינא דלא אשכח דדייק כותיה. פירוש. הלכתא, כך היא הגרסא במסכת מכות [ט"ז ע"א] ברוב הספרים וכן העידו בתוספות. אבל כאן יש ספרים הרבה דלא גרסי הלכתא. ומכל מקום הסכימו המפרשים ז"ל דהכי קימא לן. ברבים, פרש"י ז"ל בפני ג', ומשמע דאע"ג דאלימא מילתא דמתעבדא באפי תלתא יכול חכם למשלפה. ועל פרש"י ז"ל שבכאן כתב הרמב"ן ז"ל במסכת מכות גבי אונס שהדיר את אשתו על דעת רבים, כתב רש"י הרי אנו מדירין אותך על דעתנו, משמע שאין נדר על דעת רבים נדר עד שיהא על דעת רבים וברבים אבל אם אינן שם אין על דעת רבים כלום. וכן כתב רבינו האיי בתשובותיו עכ"ל. על דעת רבים, פרש"י ז"ל יאמרו לה הרי אנו מדירין אותך על דעתנו, וכן נמצא לרבינו האיי גאון ז"ל בתשובה, וכדאמרינן בשבועות [ל"ט ע"א], אמר להם משה לישראל הוו יודעין שלא על דעתכם אני משביע אתכם אלא על דעתי ועל דעת המקום, ופרש"י ז"ל שם דהיינו על דעת רבים. שם נמי כתב הרמב"ן ז"ל שרש"י ז"ל סובר שאין על דעת רבים חל בדבר אסור ואונס שהדיר אסור לו והיאך הרבים נסכמים לו, עכ"ל. ולפי זה על דעת רבים לא בעינן ג' אלא אפילו בשנים דשכינה לא חשיב ביה כרבים דא"כ לא הוה ליה למשה למימר על דעתי, ודוקא שנים שהוא מבטל דעתו לדעתם אבל אחד לא מבטל דעתו לדעת היחיד. ור"ת ז"ל כתב דעל דעת רבים היינו כשמפרש על דעת פלוני ופלוני ואפילו שלא בפניהם אבל על דעת רבים סתם לאו כלום הוא ודוקא כשאינם שם אבל יש שם רבים אין צריך להזכירם. כתב הרמב"ן ז"ל הכי גרסינן, יש לו הפרה כי ההוא מקרי דדרדקי וכן גריס ר"ח ז"ל, ודקדק ממנה ר"ת ז"ל דדוקא לדבר מצוה דשייכי בה הרבים כי הא שעל דעתם הדירו ועל דעתם התירו לפי שיצא שכרם בהפסדם ואנן סהדי דלאו אדעתא דהכי אדרוה. ומיהו אע"ג דהוי כעין נדרי טעות ואין צריכין הפרה, היינו כגון שפירש ואמר שגנבה את כיסי [נדרים כ"ה ע"ב] ונמצא שלא עשתה, אבל הכי שלא פירש צריך הפרה, אבל במצוה אחרת אין לו הפרה כיון שעל דעת אחרים נשבע דמנא לך שכך היה דעתם משעה ראשונה להתחרט משום מצוה זו. ואם תאמר יהו נשאלין עליו, איך ישאלו על דבר שאינן מושבעין ועוד דלמיסר שוינהו שלוחין ולא למשרי. ועוד היאך יתחרטו הם לומר אלו נתגלה פתח זה בשעת הנדר לא היינו מניחין אותו לידור ומאין להם שהיה מניח מלידור בשביל חרטתם ע"כ. וראיה לדבר דלאו כל דבר מצוה אמרו [מ]מעשה הגבעונים [להלן מ"ו ע"א] שהרי אין לך מצוה גדולה מלקיים לא תחיה כל נשמה ולא תכרות להם, וחלול השם לא הוה התם שרמו אותם שאמרו מארץ רחוקה, ואפילו הכי לא התירוהו לדעת ר' יהודה משום נדר שהודר ברבים וכל שכן על דעת רבים ומטעמא דאמרן לא התירוהו, וכתב עליו הרמב"ן ז"ל ויפה פירש. וכן דעת הרשב"א ז"ל וכל האחרונים ז"ל. אמר המחבר שם במס' מכות [ט"ז ע"א] לא כתב הרמב"ן ז"ל כן על פירש ר"ת ז"ל אדרבה כתב, אין פירוש זה מחוור שהרי אונס שהדיר את אשתו אין בו כעין מצוה זו, עכ"ל. לדבר הרשות, שאין צריכין להפרתו לצורך מצוה. דאדריה, שלא ילמד עוד תינוקות. דהוה קא פשע בינוקי, חובטן יותר מדאי.
[גיטין ל"ה ע"ב] פיסקא. שתהא נודרת וכו', אמר רב הונא לא שאנו אלא שלא נשאת אבל נשאת אין מדירין אותה מאי טעמא דמפר לה בעלה כי לא נשאת נמי לכי מנסבא מפר לה בעל אין הבעל מפר בקודמין וליחוש דילמא אזלא לגבי חכם ושרי לה קא סבר צריך לפרוט את הנדר. פירוש לא שנו, דגביא בהדרה. אלא שלא נשאת, לאחר בשעת גבית כתובתה. דמפר לה בעל, והיא סומכת על כך ונודרת וגובה על שקר. מדפסק רבינו אלפסי ז"ל הא דרב הונא ולא הביא הא דרב נחמן דאמר דאפילו נשאת משום דמדרינן לה ברבים, משמע דנשאת אינה גובה כתובתה כיון דמפר לה בעלה בין נדר שהודר ברבים בין הודר על דעת רבים, הילכך לא מדרינן לה ולא מגבינן לה. וטעמא משום דלא אמרו על דעת רבים אין לו הפרה אלא בחכם אבל בבעל לא, משום דרב פנחס [פ"ג ע"ב] דאמר, כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת וזו כשנדרה על דעת הרבים ובלבד שירצה בעלה קא אמרה, דירדה תורה לסוף דעתה שאינה רוצה שיחול נדרה אלא על דעת בעלה ומה שנדרה על דעת רבים לומר שאם רצה בעלה לקיים יתקיים על דעת הרבים, הילכך אם רצה הבעל להפר יפר. כן דעת הרשב"א והריטב"א ז"ל. בקודמין, ובנדרים שקדמו לנשואין. לגבי חכם וחכם עוקר הנדר מעקרו. ואם תאמר היכי חיישינן דילמא מפר לה חכם או בעל והא קי"ל דנודר לחברו אין מתירין לו אלא בפניו. וכדאיתא בנדרים פרק ר' אליעזר [ס"ה ע"א], במדין נדרת לך והתר נדרך במדין. ויש מתרצים דהיינו לכתחלה דוקא אבל בדיעבד אם התירוהו מותר. וכן משמע בירושלמי [פ"ה ה"ד] דפריש דמה שאין מתירין אלא בפניו והוא מפני הבושה ומפני החשד. ור"ת ז"ל תירץ דלא אמרו אין מתירין אלא בנדר שנדר מחמת טובה שעשה לו מי שנדר לו, דומיא דמשה דנתן לו את צפורה בתו מחמת נדרו, וכן צדקיה שהיה מסור ביד נבוכדנצר להריגה ונצל ממנו מחמת נדרו, אבל מי שנדר מדעתו שלא קבל טובה ממנו מתירין שלא בפניו ודייק לה מדאמרינן בסוטה פרק ואלו נאמרין [ל"ו ע"ב] דקאמר ליה יוסף לפרעה אבי השביעני לאמר ואמר ליה פרעה אתשיל אשבועתך, אלמא יכול היה להתירו שלא בפני יעקב. וכתב הרמב"ן ז"ל דיש מי שגורס המודר הנאה מחברו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו, והכי איתא בתוספתא [דנדרים פ"ב הי"ב] ובירושלמי [דנדרים פ"ה ה"ד] ולפי גירסא זו הכא ודאי לא קשיא דפעמים שהיתומים קטנים או שאינם שם ונודרת שלא בפניהם. צריך לפרוט את הנדר, הנשאל לחכם על נדרו צריך לפרש לפניו היאך נדר הנדר הזה וכי מפרטא קמיה דליתומים נדרה (וכן) [וכך] נדרה אם נהניתי כלום, לא שרי לה. וקימא לן דהלכתא צריך לפרוט, ואע"ג דבעיא דלא איפשיטא היא כיון דרב פפא ורב הונא רבים לגבי רב נחמן קימא לן כותיהו ואפילו בדיעבד אינו מותר, הרשב"א ז"ל. והכי מוכח בירושלמי [פ"ה ה"ד] דנדרים, אית תנא תני צריך לפרוט את הנדר ואית תנא תנא אין צריך לפרוט את הנדר, חד בר נש דאתי קומי דר' יודן בר שלום עטיף יתיב אמר ליה מאי אשתבעת אמר ליה דלא מרוחנא אמר ליה וכי בר נש עביד הכי אמר ליה בקוביסטא קאמינא אמר ברוך שבחר בהם ובדבריהם שאמרו צריך לפרוט את הנדר ע"כ, וכן ראוי להודיע לו לכתחלה דע שאם לא תודיע הנדר ממש אין נדרך מותר. וכתבו התוספות מכאן ראיה שאין להתיר נדר של קוביוסטא, ומיהו הריטב"א ז"ל אומר שאם היו מכירין בו שלא יוכל לקיים שבועתו טוב שיתירו לו מפני חומר השבועה ולא אמרינן בהא הלעיטהו לרשע וימות.
<h2>דף כו:</h2>
[גיטין מ"ח ע"א] אמר רב יוסף אי לאו דאמר ר' יוחנן קנין פירות כקנין הגוף דמי לא מצא ידיו ורגליו בבית המדרש דאמר ר' אסי אמר רבי יוחנן האחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל ואי סלקא דעתך קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי לא משכחת דמייתי בכורים אלא חד בר חד עד יהושע בן נון. פירוש. קנין פירות, הלוקח קרקע שיאכל הפירות עד עשר שנים ואחר תחזור הקרקע לבעליה. כקנין הגוף ומביא בכורים ויכול לומר מראשית פרי האדמה אשר נתת לי. לקוחות הן, דאין ברירה והוי כמי שהחליפו חלקיהן ומחזירין זה לזה ביובל משום מצות יובל. וכיון דירושה המתחלקת הויא לקיחה, אם בשעת היובל הוא לקנין פירות ולא קנין הגוף, ואין מביא וקורא לא משכחת מביא וקורא אלא בירושה שלא נחלקה כשנפלה מימי יהושע, דהיינו חד בר חד שלא היה לאביו מכל הדורות למפרע עד יהושע שני בנים לאיש אחד שיחלקו ירושה. והקשה רבינו תם ז"ל, והרי אנו היאך נמצא ידנו ורגלנו בבית המדרש דהא ביבמות פרק החולץ [ל"ו ע"ב] איפסיקא הילכתא בהדיא כר"ל דאמר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי. וקימא לן נמי דהאחין שחלקו לקוחות ומחזירין זה לזה ביובל, דהא אפסיק הלכתא בהדיא במסכת ביצה [ל"ח ע"א] דבדאורייתא אין ברירה. וקימא לן כרבא בפרק האיש מקדש [קידושין מ"ב ע"ב] דהאחין שחלקו לקוחות הן פחות משתות נקנה מקח. וכההיא דאמרינן פרק לא יחפור [ב"ב ס"ה ע"א] האחין שחלקו לקוחות הן ואין להם דרך זה על זה. וכיון דלקוחות הם וקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי לא משכחת דמייתי בכורים אלא חד בר חד עד יהושע בן נון. וכמה תרוצין נאמרו בזה והמחוור שבכולם דאע"ג דקי"ל דהאחין שחלקו לקוחות הן לגבי שאר מילי משום דאין ברירה אפילו הכי אין מחזירין זה לזה ביובל מטעמא דאתמר בגמרא בפרק כל הגט [כ"ה ע"א] דמכר ממש אמר רחמנא דתהדר ירושה ומתנה לא, ולא סבירא לן כר' יוחנן דאמר מחזירין זה לזה ביובל. וכן תרצו בתוספות בשם רבינו יצחק זצ"ל, הריטב"א.
<h2>דף כט:</h2>
[גיטין מ"ג ע"ב] מתניתין. המוכר את עבדו לגויים או לחוצה לארץ יצא בן חורין. פירוש. יצא בן חורין, אם ברח מן הגוי, או קנסוהו בית דין לפדותו כדאמר לקמן דקונסין אותו לפדותו וכשיפדנו לא ישתעבד לו וקנס חכמים הוא הואיל והפקיעו מן המצות. וכן לחוצה לארץ יצא לחירות, ואפילו מכרו לישראל מפני שהוציאו מארץ ישראל לחוצה לארץ. ובגמרא מפרש את מי קנסו את הלוקח או את המוכר.
<h2>דף לא:</h2>
[גיטין ע"ד ע"ב] תנן התם בראשונה היה נטמן יום שנים עשר חודש כדי שיהא חלוט לו התקין הלל שיהא חולש את מעותיו ללשכה והוא שובר את הדלת ונכנס אימתי שירצה והלה יבא ויטול את מעותיו. אמר רבה מתקנת הלל נלמוד אמר הרי זה גיטיך על מנת שתתני לי מאתים זוז ונתנה לו מדעתו מגורשת על כרחו אינה מגורשת מדאיצטריך ליה להלל לתקוני הכא דנתינה בעל כרחיה הויא נתינה מכלל דבעלמא נתינה בעל כרחיה לא הויא נתינה. פירוש. תנן התם, במסכת ערכין [ל"א ע"ב]. היה נטמן הקונה בית בעיר חומה היה נטמן יום י"ב חודש כדי שלא ימצאנו המוכר לתת מעותיו כדי שיהא הבית חלוט לו כדכתיב אם לא יגאל עד מלאת לו שנה תמימה. מחליש, זורק כמו חולש על גויים מטיל גורל. ללשכה, מתוקנת לכך. והוא שובר את הדלת, של ביתו. מתקנתו של הלל, דאצטריך לתקוני דנתינה על כרחיה תהא נתינה מכלל דבעלמא לאו נתינה היא, הילכך גבי גט דאיסורא הוא לא תקון. ובגמרא [ע"ה ע"א] מתקיף לה רב שימי בר אשי דילמא היינו שלא בפניו אבל בפניו בין מדעתו בין בעל כרחו הויא נתינה. וכיון דרב שימי לא דחי לה אלא בדרך דילמא מאי דמספקא ליה לרב שימי פשיטא ליה לרבא ואזלינן לחומרא, ואע"ג דרבא לאו סברא דנפשיה הוא דקאמר. ובגמרא איכא לישנא בתרא דפריש לרבא כסברתו דרב שימי דהכא ורב שימי מתקיף בה ואמר אפילו בפניו נתינה בעל כרחו לא שמה נתינה. והר"ם במז"ל [גירושין פ"ח הכ"א] נראה דחש לה ולחומרא שכן כתב, נתנה לו בעל כרחו והוא אינו רוצה לקבל הרי זה גט פסול עד שתתן מדעתו. כתב הרשב"א ז"ל, ולענין קדושין כגון שאמר לה הרי את מקודשת לי על מנת שאתן לך מאתים זוז ונתן לה בעל כרחה הרי זו ספק מקודשת. ולענין ממונא נמי במאי דתקין תקין במאי דלא תקין לא תקין, וכיון דרבא לאו מסברא דנפשיה קאמר לה אלא מתקנתו של הלל ולא מכרעא שפיר ורב שימי נמי אתקיף ליה מספקא לא מפקינן ממונא וקרקע בחזקת בעליה עומדת. ומיהו ודאי מסתברא לענין מטלטלין אם מסרם לו על מנת שיתן לו מאתים זוז לא מפקינן מיניה דמטלטלין היכא דקיימי לוקמוה ונתינה בעל כרחו הויא נתינה. עוד כתב הרב וזה לשונו, תמיהה אשמעתין אמאי לא דיקינן מקראי דנתינה בעל כרחו הויא נתינה, דהא גבי אשה כתיב ונתן בידה וקימא לן דמגורשת בעל כרחה. ומסתברא דלא אמרו נתינה בעל כרחו לאו שמה נתינה אלא בנתינה שמפסיד בכך המקבל מה שהוא שלו, כי הא דאמר לה לאשה הרי זה גיטיך על מנת שתתני לי מאתים זוז דאשה זו קנויה אצל הבעל וקנינו קרייה רחמנא, והילכך כשאתה בא לסלקו משלו בעל כרחו אל תסלקנו, ודכותה בית בבתי ערי חומה דממכר קרייה רחמנא ולא משכונה אלא דזכי ליה רחמנא למוכר שיוכל לגאול עד תום שנת ממכרו, מכל מקום מכר הוא ומכר קרייה רחמנא ואם לא יגאל וגו' ביד הקונה וגו', והילכך נתינה בעל כרחו בכי הא לא הויא נתינה. אבל גבי גט אשה אין בעלה קנוי לה שאינו מקיח את עצמו, וגט שחרור נמי שאין הרב קנוי לעבד, אלא שיש לאשה שעבוד על בעלה בעודה תחתיו כשהוא בא לסלק שעבודו מעליו אם אתה בא לומר שאינו יכול לסלקו אלא מדעת האשה נמצא שאתה מחייב את שלו בעל כרחו ואל תחייבהו. וכיון שכן בפריעת בעל חוב נמי נתינה בעל כרחו של מלוה הויא נתינה, וכן מצאתי בתוספות וזה לשונם, ולפי מה שמוכיח לא דמי לפרעון דחוב דפשיטא שיועיל בעל כרחו של מצוה אם רוצה הלוה לפרוע לו. והא דהלל הוצרך לתקן לשכה משום דאינו כפריעת חוב דעלמא שהרי הבית היה מכור, עכ"ל ז"ל.
